החלטה בתיק מ"ת 7671-11-11

            האישום והבקשה

1.      לפני בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

2.      נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות חטיפה לשם כליאה, חטיפה לשם ביצוע עבירת מין, אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה, כליאת שווא, שבל"ר ונהיגה ללא ביטוח וללא רישיון.

3.      על פי כתב האישום בלילה שבין 19.10.11 לבין 20.10.11 הלכה המתלוננת, קטינה ילידת 19997, לביתה. המשיב, אשר בילה עם חברים, נטל ללא רשות את רכבו של אחד מהם ונסע ממקום הבילוי. משהבחין במתלוננת הציע להסיעה. זו החלה להיכנס לרכב, אך התעורר בה חשש והחליטה ללכת ברגל.

4.      על פי הטענה, המשיב משך בזרועה, הכניסה לרכב, ניגש ונעל הדלת שלה מבחוץ והחל בנסיעה בניגוד לרצונה. הקטינה ניסתה למחות. היא בכתה, צעקה והכתה על שמשות הרכב, אך לא הצליחה לצאת. בשלב כלשהו המשיב עצר על מנת להטיל את מימיו והוא השאיר את הקטינה נעולה ברכב. קטין בשם א"ד שעבר במקום שוחח עם המשיב, והקטינה הצליחה למשוך את תשומת לבו על ידי דפיקות על החלון. הוא הבחין כי זו מבוהלת וניגש על מנת לפתוח את הדלת לחלצה. אולם, המשיב הזדרז והחל בנסיעה בטרם הצליח הקטין לפתוח. הקטין נהדף, נפל ונפצע בידו.

5.      עוד נטען כי בשלב זה הביא המשיב את הקטינה לאזור תעשייה, "מצץ" את צווארה באופן שגרם להמטומה. כאן, בתוך הרכב, ביצע המשיב את זממו, מעשה אינוס ומעשה סדום, באופן המתואר בכתב האישום, ואין צורך להעתיק הדברים גם לכאן. במהלך האירוע הקטינה צעקה, התנגדה באיומים, בתחנונים, במכות ובסגירת רגליה והיא אף ניסתה להימלט מן הרכב. בסופו של דבר, ולאחר שהמשיב בא על סיפוקו, הצליחה הקטינה לשכנעו לאפשר לה לצאת מן הרכב על מנת לעשות את צרכיה. משפתח לה המשיב, הכתה אותו הקטינה במבושיו וברחה. המשיב נטש את הרכב עם המפתחות בפנים, ועזב.  

6.      הסנגור חולק על קיומן של ראיות לכאורה. ליתר דיוק, טענתו היא כי קיימים קשיים של ממש בראיות התביעה, קשיים המחייבים העדפה של חלופת מעצר במקרה זה ולו חלופה נוקשה.

מבנה ראיות התביעה

7.      לעניין הרכב, ראיות התביעה מבוססות על עדויות החברים עמם בילה המשיב באותו לילה, המעידים כי המשיב בילה עמם, ובשלב כלשהו, כאשר הרכב היה מונע, נכנס המשיב לכסא הנהג והסתלק מן המקום, בלי אומר ובלי דברים. זאת, למרות שידוע לכל שאין לו רישיון נהיגה. אלה תיארו כיצד חיפשו את הרכב במהלך הלילה, ומצאו אותו באזור התעשייה לפנות בוקר.

8.      לעניין מעשה החטיפה והתקיפה המינית החמורה, הרי ש ראייה העיקרית היא כמובן עדות  מתלוננת. עדות זו מחוזקת פורנזית בכך שנמצא בדגימה DNA של המשיב, דבר המלמד על יחסי המין לעצמם, וכן תועדה אותה המאטומה בצוואר, עליה הקטינה דיווחה. הקטין א"ד, אשר על פי הטענה ראה את הקטינה ברכב וניסה לחלצה, מעיד על החלק הנוגע לו באופן המשתלב היטב עם עדות המתלוננת ובכך מקים לכאורה עדות מסייעת רבת עוצמה.

9.      ראיות עקיפות הן עדות של החברה, הקטינה  ח"צ אשר לה סיפרה המתלוננת על תקיפה מינית, אם כי לה סיפרה המתלוננת סיפור רקע שונה. סיוע של ממש יש בעדות אמה של חברה אחרת של המתלוננת, מלכה ד', אליה הגיעה המתלוננת מיד לאחר האירוע בשעה 06:00 בבוקר. זו מדווחת כי המתלוננת הגיעה אליה בוכייה ורועדת, על גופה נראו סימני אלימות, וכאשר נשאלה מה לה השיבה "יוסי אנס אותי". היא ביקשה את עצתה של מלכה איך תלך הביתה במצב כזה ותוך כך אף הוסיפה מספר פרטים על המעשה.

10.  המדינה מצביעה גם על ההתפתחות בגרסתו של המשיב, כאשר זה תחילה הכחיש את האירוע מכל וכל וטען להד"ם. אולם, לאחר ששמע בדיון אודות הארכת מעצרו כי נמצא DNA שלו, שינה את גרסתו וטען כי אכן קיים עמה יחסי מין, אך הדבר היה בהסכמתה.

11.   לכאורה, מדובר במארג ראיות אשר בהחלט עומד היטב היטב בדרישות של הלכת זאדה. אולם, הסנגור טוען שיש קשיים ופרכות בראיות, המחייבות ליתן להם משקל מופחת באופן משמעותי. עתה יש לפנות ולבחון את עיקרי טענות הסנגור. 

הסתייגויות הסנגור מהראיות ודיון  בהן

12.  הסנגור מודע לכך שאין בודקין מהימנות לעומק בשלב זה, ואין נכנסין לפרטי הפרטים של העדויות, הסתירות הפנימיות או דקויות התוכן. יחד עם זאת, הסנגור סבור כי, במקרה זה, כאשר המתלוננת הודתה בכמה שקרים בולטים, הרי שלא ניתן יהיה ליתן בדבריה אמון, ולפיכך, כבר בשלב זה, אין לבסס קיומן של ראיות לכאורה על דבריה.

13.  אולם, עיון בשקרים הספציפיים אליהם מפנה הסנגור, נוגעים רובם לשולי הדברים, כאשר רובם קשורים לניסיון המתלוננת לשמור על שמה הטוב. כך לדוגמא, המתלוננת טענה תחילה כי הייתה בתולה בעת המעשה, אך לאחר מכן הודתה שהיה לה חבר עמו קיימה יחסי מין בעבר. כך, היא סיפרה לחברה שלה ח"צ סיפור שלם לגבי איך הגיעה לרכב לבד עם המשיב, באופן שאינו מתיישב עם גרסתה העיקרית, כרקע למעשי התקיפה המינית. אולם "שקר" זה משתלב היטב עם ההבנה כי פשוט לא רצתה לספר לאותה חברה שעלתה לבד בשעת לילה ל"טרמפ" עם המשיב, על מנת שלא תיתפס על ידי אותה חברה כמי שהביאה האסון על עצמה. ייתכן גם שהסתירות לגבי מידת ההיכרות הקודמת שלה עם המשיב, שייכים לאותו כיוון, שכן לא רצתה להיראות כמי שנהגה באופן "מתירני" או "מזמין" לפני האירוע.

14.  אף על כך ניתן לטעון, כפי שרמז הסנגור מבלי לומר במפורש, כי כל סיפור האינוס אינו אלא כדי שלא תיראה מתירנית, ולמעשה היא מכחישה את ההסכמה שניתנה מרצונה. אולם, הסבר זה אינו סביר. אין מדובר ביחסי מין שהתגלו על ידי מאן דהו, ואז היא כיסתה על חוסר הצניעות בהתנהגותה בכך שטענה כי נאנסה. עדותה של אותה מלכה היא מאוד ברורה. המתלוננת הגיעה מיד לאחר מעשה, וחשפה בפני מישהי שלא הייתה יודעת דבר אלמלא סיפרה. המתלוננת סיפרה לה כי היא נאנסה, והכול תוך כדי בכי ורעידות. הרי דווקא אם קיימה יחסי מין בעבר עם חבר, כדברי הסנגור, מבלי שאיש ידע על כך, מדוע עתה חשפה האירוע עם המשיב מיידית, אם לא משום שהרגישה פגועה ממעשה האלימות?

15.   לסנגור מספר טענות אודות חוסר סבירות בגרסת המתלוננת. כך לדוגמא, לדבריה המשיב סגר את דלת הרכב בתחילת הדרך על ידי יציאה החוצה, לאחר שמשך המתלוננת פנימה, וסגירת הדלת שלה מהחוץ. תוהה הסנגור מדוע לא ניצלה המתלוננת שהות זו, עד שהקיף הרכב לדלת שלה, כדי לברוח. אך אלו הם בדיוק סוג הקושיות אשר אין נדרשים להם בשלב זה. שכן, אף שהן מהוות שאלות לגיטימיות בחקירה נגדית, ניסיון החיים מלמד כי נפגעי תקיפה מינית אינם תמיד נוהגים, תוך כדי המעשה ולאחריו, בהיגיון שלנו כמשפטנים מנוסים בחכמה שלאחר מעשה. אין לקבוע העדר ראיות לכאורה בשל קושיות מסוג זה.

16.  הסנגור טוען שאין רבותא בכך שעל צווארה של המתלוננת היה סימן כחול אדום, שכן סימן כזה יכול להיגרם בעת קיום יחסי מין בהסכמה. טענה זו נכונה במישור הפורמאלי, אכן יכולים להיגרם סימנים כאלה גם בתוך כדי מעשים מיניים הנעשים בהסכמה. אולם, ניסיון החיים מלמד כי מרבית הציבור אינו מתהלך ברחוב עם סימנים שכאלה, בוודאי שלא במקומות בגוף הנראים לעין כל. לפיכך, יש לדבר משקל כחיזוק לגרסה של שימוש בכוח, ובמיוחד כאשר הסימן משתלב היטב בתוך סיפורה המפורט של המתלוננת.